עֲבוֹדַת ה' מִתּוֹךְ שִׂמְחָה — סוֹד הַתּוֹכֵחָה

🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:

פרק א  ·  פרק ב  ·  פרק ג  ·  פרק ד

פרשת כי תבוא מכילה את אחת התוכחות הקשות ביותר בתורה כולה — שורה ארוכה ומפחידה של קללות. אך במרכזה, כמעט מוסתר, יושב פסוק יחיד שמסביר את סיבתן: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". שלושה שיעורים אלה חושפים מדוע דווקא פסוק זה, במיקומו החריג, הוא שורש כל התוכחה כולה — ומגלים כיצד הופכים את אותה תוכחה בדיוק לברכה.

שימו לב לתופעה מוזרה: בפרשת בחוקותיי, כשמדובר בקללות, מפרשת התורה במפורש את הסיבה — "יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ", ובסוף הקללות מבואר גם הטעם: "לְמַעַן תִּשְׁבֹּת הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". לעומת זאת, בפרשת כי תבוא, מתחילות הקללות בלי טעם מפורש בתחילתן, ומסתיימות בלי טעם בסופן. באמצע ממש, בפסוק ז' של הקללות, מופיע לפתע — ורק שם — הביאור: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". מדוע לא כתבה זאת התורה בהתחלה או בסוף, כפי שהיה מתבקש? מבאר הרב: כאן טמון רמז נפלא: התורה מלמדת שאין חובה להיות שמח רק כשהמצב טוב לפני הצרה, וגם לא רק אחריה — אלא גם באמצע הצרה עצמה, גם כשהמצב הכי קשה, מצווה התורה להאמין שהכל לטובה, ולהמשיך לעבוד את ה' מתוך שמחה. וכיצד זוכים למדרגה נשגבה כזאת? על כך פותחת הפרשה כולה — במצוות הביכורים, שמסתיימת "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" — דומה ממש לניסוח "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ... בְּשִׂמְחָה". הביכורים הם הדרך להשיג עבודת ה' מתוך שמחה: יהודי המביא לכהן את פרי עצו הראשון, אחרי שנים רבות, ומכריז "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" — ממשיך לזכור את חסדי ה' גם שנים רבות אחר הזכייה, ולא נשכח ממנו הטוב.

כותב הזוהר הקדוש (פרשת כי תבוא, דף עז-עח): הקללות שבפרשת בחוקותיי נאמרו על חורבן בית ראשון, ואילו הקללות שבפרשתנו נאמרו על חורבן בית שני. ובקללות פרשתנו דווקא, מבאר הזוהר, טמונה התביעה המרכזית: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה" — כל הצרות באות מפני שלא עבדו את המצוות מתוך שמחה והודיה על עצם הזכות לעבוד את ה'. אדם שאינו מעריך את גודל החסד שקיבל — הזכות לעמוד לפניו בתפילה, ללמוד תורתו — הוא זה שחפץ תמיד במעלות גבוהות משלו, אינו שמח בחלקו, ולכן אינו עובד מתוך שמחה. אומר המדרש: "בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם" — איזו זכות שהשכינה עומדת מולי ומקשיבה לתפילתי! שמחה זו היא הכלי המזמין את השראת השכינה, ואילו בלעדיה מתקיים חלילה "וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" — ואז חסרות כל הברכות.

כותב התנא דבי אליהו: כשאדם רואה שהוא עני וחסר כל, לחמו צר ומימיו לחוצים, אך הוא עדיין חי וקיים על פני האדמה — ראוי לו להודות ולהלל את ה' שנתן לו חיים. שהרי כתוב "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ... וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ בְּרָעָב וּבְצָמָא... עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" — ואם הוא רואה שה' עדיין לא השמידו מעל פני האדמה, למרות שלא עבד תמיד מתוך שמחה, זה כשלעצמו סיבה עצומה להודיה. וכל שכן אם ה' הוסיף לו טובות — באישה, בילדים, בפרנסה — כמה ראוי לו להודות על כל אחת מהן, שהרי הכל חסד חינם.

בין ברכות פרשתנו כתוב: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". מבאר בעל "מגלה עמוקות" רמז נפלא: כל ביאת האדם לעולם הזה, מרגע שנשמתו יורדת מגנזי מרומים אל העולם הגשמי, אינה אלא כדי לברך את ה' בכל יום ויום — "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וזהו "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ" — התורה מרמזת שעל האדם לצאת מן העולם הזה עם כל הברכות שבירך בו, "בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" — ובזה תלוי כל חלקו בעולם הבא. הברכות שתיקנו חז"ל לברך בכל יום הן עיקר התיקון של האדם, שכן, כמו שמובא בספרים, לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה — כי בעולם האמת מה שנשאר הוא ההודיה בלבד.

ומכאן לסגולה נפלאה: כותב רבנו יהודה החסיד (ספר הגימטריות) שבפרשתנו כתוב "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" — ו"כָּל חֹלִי" בגימטריה הוא צח (98), ועם עוד שתי קללות נוספות בתוכחה — "כָּל חֹלִי" ו"כָּל מַכָּה" — יוצא בדיוק מאה קללות. כנגד מאה הקללות הללו תיקנו חז"ל לברך מאה ברכות בכל יום ויום — הקדים הקדוש ברוך הוא תרופה למכה. וכן כותב האר"י הקדוש: מאה הברכות הללו הן כנגד המאה קללות שבתוכחה. רמז לכך: "וְהָפַךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" — קחו את המילה "קללה" והפכו את אותיותיה — יוצא "הלל ק'" — הלל למאה (ק' בגימטריה מאה). כשם ישראל מהללים את ה' במאה ברכות בכל יום, מתוך כוונה ושמחה, כך הם זוכים שהקללות עצמן הופכות לברכות וישועות. וכמו שכתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "כָּל אֲשֶׁר יוֹסִיף בְּרָכוֹת יוֹסִיף קִרְבָה אֶל הָאֱלֹקִים" — ככל שאדם מברך יותר מתוך כוונה, כך הוא מתקרב יותר אל ה'. זהו היסוד הראשון, הבסיסי ביותר, של עבודת ה' — וזוהי ההכנה הגדולה ביותר לימי הדין.

מניין בכלל שהתורה עצמה מצווה לשיר, להודות ולשבח את ה'? שואלת הגמרא במסכת ערכין (יא ע"א) שאלה זו במפורש: "מִנַּיִן לְעִקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה?" עונה רב מתנה: מאותו פסוק בפרשתנו עצמו — "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". "אֵיזוֹהִי עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה". מסבירה הגמרא: "עֲבוֹדָה" בפסוק אינה קיום המצוות הרגיל — לקיום מצוות יש שם משלה, "שְׁמִירָה". "עֲבוֹדָה" היא דבר שבלב, כמו "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם". הפסוק, אם כן, אומר: כאשר אתה שמח וטוב לב מרוב כל שנתן לך בורא עולם — יש עליך חובה נוספת, "עֲבוֹדָה" מיוחדת: לשיר, להודות ולשבח את ה' על כל אותו שפע. זהו, אפוא, מקור מפורש בתורה עצמה למצוות ההודיה, השמחה והשירה.

מסופר במדרש שבימי דוד המלך היו מתים מדי יום מאה איש, עד שבררו חכמים ברוח הקודש שהסיבה היא שעם ישראל אינו מודה לה' כראוי. וכאן מתחבר הכל יחד: פרשתנו מונה, כפי שנתבאר בפרק הקודם, מאה קללות בתוכחה — ומדוע? כי לא עשו את ה"עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה", לא שרו ולא הודו לה'. תיקן דוד המלך, כנגד מאה הקללות, לשון הודיה שיש לומר מאה פעם ביום — ולכן דווקא מזמור ק' בתהלים נקרא "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". שם, בפרק שמספרו עצמו רומז למאה, כותב דוד המלך לעם ישראל: אל תגיעו למצב של "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" — אלא "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" — בואו לפניו והודו לו על כל הדברים הטובים. מי שמרגיל עצמו במאה הודיות ביום, ניצול ממאה הקללות, וזוכה לרוב שפע וברכה.